נובלה ספרים

הנה אמיתה מרה: תשעה באב הגיע השנה בתזמון מדויק. כמו בכל יום בשבועות האחרונים, הקרע בעם ממשיך להתרחב במהירות מטרידה, עד שנדמה שבקרוב יגיע לממדי השבר הסורי-אפריקני. בצמרת יושבת ממשלת אחדות, לכאורה, בעוד שברחובות וברשתות מולך הפילוג. וכך, דווקא בשבוע שמוקדש לחשבון נפש, נרשם שיא נוסף בהיסטוריית ההתכתשויות הבלתי פוסקות בין השמאל והימין. כל צד מאשים את האחר במצב, ואיש כבר אינו שב מושיט ידו לשלום. מה עושים? חוזרים לספרים.

אחד הסיפורים המכוננים על שנאת חינם מופיע כבר במקורות היהודיים. לא, לא האירוע המבעית שבו קין רצח את אחיו הבל, אלא האגדה שנקשרה בתשעה באב. אחד מעשירי ירושלים עורך חגיגה מפוארת. הוא מתכוון להזמין את קמצא, אך משרתו מזמין בטעות את בר קמצא, יריבו המר. בר קמצא המופתע מתרגש מהמחווה הפייסנית ומסמן אטנדינג זריז. אך כשהוא מגיע לאירוע ונתקל בכל המי ומי – השמנה וסלתה של יהודי ירושלים – הם שולחים אותו לשוב על צעדיו. בניסיון להציל את כבודו, בר קמצא מציע לשלם על חצי מארוחתו ובהמשך אף על הארוחה כולה – אך הוא נתקל בסירוב איתן, עד שהוא מסולק בבושת פנים. מה עושה בר קמצא המסכן? על פי הסיפור, הוא יוצא לשכנע את הקיסר הרומי כי היהודים זוממים למרוד בו. כך, שנאת חינם גוררת נקמה שגוררת חורבן. על ההמשך בוודאי שמעתם.

אבל סיפורי שנאה – או שנאת חינם, אם תרצו – לא שמורים למסורת היהודית בלבד, אלא חוזרים כנושא מרכזי בספרות העולמית מימים ימימה. להלן כמה יצירות שצוללות לנבכי הרגש האנושי הכי מסוכן שיש, ובכל זאת, מהנפוצים שבנמצא. חלק מהיצירות האלה מבקשות ללמד שיעור, אחרות מנסות להבין את המנגון שמאחורי התיעוב וחלקן מעמידות פני תמימות – ומבקשות מכם לשפוט.

“מדיאה” של אוריפידס מזכירה לנו שבפעמים רבות שנאה נובעת מקנאה, ולאן שתי אלו עלולות להוביל אותנו. הטרגדיה שפורסמה במאה החמישית לפני הספירה בדיוניסה, מגוללת את סיפור אהבתם של הנסיכה מדיאה, שמגיעה מארצות המזרח, ויאסון, הגיבור המיתולוגי שהנהיג את הארגונאוטים בחיפושם אחר גיזת הזהב. אבל באמנות כמו בחיים, לפעמים אהבה ושנאה הם שני הצדדים של אותו מזרון זוגי. כשיאסון עוזב את מדיאה לצורך נישואים פוליטיים היא מגלה את כוחותיה הכישופיים. היא שולחת ליאסון שמלה שעולה באש ברגע שהיא נלבשת, ובכך מביאה למותה של הכלה החדשה. לאחר מכן, היא גם רוצחת את הילדים שלה ושל יאסון – ולבסוף נמלטת ברכב של סבא שלה – כלומר, במרכבה של אל השמש. “מדיאה” נכתבה לפני עידנים, ולרגעים הוא עדיין בלתי נסבל לקריאה. הבחירה של אוריפידס להציב במרכז יצירתו אם שממיתה את ילדיה – ולהפוך אותה לגיבורה – אינה ברורה מאליה, ומאלצת את הקורא (או הצופה בהצגה) להתמודד עם השאלה מי הוא הנבל האמיתי של הסיפור. ואולי לפעמים, אין רק אחד.

(“מדיאה”, אוריפידס, בתרגום אהרן שבתאי, שוקן, 1983)

“האחים קרמזוב” של פיודור מיכאיליביץ’ דוסטויבסקי, רומן לא כל כך קצר בלשון המעטה, שסיכם את יצירתו של הסופר הרוסי הנודע והביא את כתיבתו לשיאה. בקצרה, זהו סיפור על רצח אב שמתרחש באימפריה הרוסית במאה התשע עשרה. המספר הכל-יודע יוצא לחקירה, כשהחשודים הם שלושת הבנים – דימיטרי, איוון ואליושה. בהרחבה, זוהי יצירה ספרותית-פילוסופית מרהיבה (ומעגנת לקריאה, בשל שליטתו המוחלטת של הסופר בדרמה, קומדיה, יצירת דמויות ומשלבי שפה) שדנה בסוגיות של אמונה דתית, חטאים, אהבת אדם ורצון חופשי. לפעמים שנאה נדמית לנו כרגש פשטני – יצר שפשוט גואה בנו ומתחיל לכרסם. “האחים קרמזוב” לא מסתפק בכך, אלא מתזז בקדחתנות בין הפינות הכי אפלות והכי נשגבות של הנפש, כאילו כדי להזכיר לנו שאנחנו יותר מורכבים משאנחנו חושבים, ושלא כל כך קל לחצוץ בין הטוב והרע בנשמותינו.

(“האחים קרמזוב”, פ”מ דוסטויבקי, בתרגום נילי מירסקי, עם עובד, 2011)

“ראיונות קצרים עם גברים נתעבים” מאת דיוויד פוסטר וולאס הוא קובץ סיפורים חסר פשרות. הוא מורכב בעיקרו ממונולוגים של גברים – פיקטיביים אך אמיתיים עד אימה – המספרים בעילום שם על הרפתקאותיהם עם נשים. ובכן, זה לא נעים. לרגעים צריך לעשות הפסקה, לפתוח חלון ולנשום קצת אוויר, כי הכתיבה של דיוויד פוסטר וולאס אינה מרפה, באופן שעלול לייצר תחושה קלסטרופובית. הגברים שלו אגוצנטריים, מניפולטיביים, אטומים ובוטים, ולא פעם דווקא כשהם מנסים לגלות רגישות הם מתגלים בשיא כיעורם – כי רגישותם שמורה תמיד רק לעצמם. ובכל זאת, קריאה שנייה ושלישית בקטעים בספר מסמנת פרשנות חדשה. לכאורה, השנאה המרכזית ב”ראיונות קצרים” היא זו השמורה לנשים – מיזוגניה. אבל אם מעמיקים במונולוגים, ובצירוף שאר הסיפורים בקובץ, עולה תמונה קצת אחרת: מקור כל השנאה הוא בשנאה עצמית. הגברים הללו קודם כל מתקשים להכיל את החולשות שלהם. וכל השאר – השלכה.

(“ראיונות קצרים עם גברים נתעבים”, דיוויד פוסטר וולאס, בתרגום אלינוער ברגר, ספריית פועלים, 2013)

“ההיסטוריה הסודית” מאת דונה טארט לא שומר את הדם לסוף. רומן הביכורים של הסופרת, שהפך לרב מכר ענק בארצות הברית, מתרחש בניו איגלנד של שנות השמונים ונפתח ברצח שמבצעים מספר סטודנטים ללימודים קלאסיים במכללה פרטית בוורמונט. המספר הוא אחד מאותם בחורים, ולאורך מאות עמודים, הוא משחזר את הנסיבות שהובילו למעשה האלים ואת השפעתו עליו ועל שאר המעורבים. עמוד אחר עמוד, בין שלל האזכורים היפהפיים לתרבות היוונית הקלאסית – תחום לימודיו, הוא מחלק רמזים לשאלה המטרידה – מדוע חבורת צעירים שלא חסר להם דבר, לכאורה – אמידים, מבריקים, נאים ומחונכים – נוטלים את חייו של צעיר אחר, חברם הקרוב? האם מעשה כזה יכול להתבצע ללא טינה אמיתית, אלא מתוך חשיבה קרה בכלל? והאם אחרי הכול שוגים אלו המאמינים כי השכלה היא כלי יעיל למיגור הרוע?

(“ההיסטוריה הסודית” מאת דונה טארט, בתרגום ורד שוסמן, מודן, 2015)

“מאוס: סיפורו של ניצול” מאת ארט ספיגלמן הוא רומן גרפי פורץ דרך. הוא יצא לראשונה בשנת 1980 ופורסם בהמשכים עד 1991, ונחשב לאחת מפסגות הז’אנר. בזכותו, אם פעם אנשים היו קוראים לזה “קומיקס” וחשבו שזה עניין לילדים, היום “רומן גרפי” הוא כבר ביטוי נרדף לאיכות, ועשוי לזכות את מחבריו בפרסים מכובדים (“מאוס” עצמו זכה בפוליצר ב-1992). “מאוס” נוגע בשנאה שמוכרת לכל יהודי – אנטישמיות, ובאופן ממוקד, בזכרונותיו של אביו של המחבר מהשואה. סיפור המסגרת חוזר להווה, ונוגע ביחסים בין ספיגלמן לאביו, ובתוכו צפים הזכרונות מימי הזוועה. יותר מכל ידועה היצירה בבחירתו המפתיעה של היוצר לתאר קבוצות שונות באוכלוסייה כחיות שונות. היהודים מוצגים כעכברים, הגרמנים כחתולים, הפולנים כחזירים, האמריקנים ככלבים, הרוסים כדובים, הצרפתים כצפרדעים וכן הלאה. הבחירה הזו, שקוממה כמה קוראים (בעיקר מפולין), מתגלה במהרה כאירונית לחלוטין. זוהי בדיחה מרה על האופן שבו הציגו הגרמנים את היהודים במסגרת התעמולה הנאצית ואמירה סרקסטית על כך שכל ניסיון לחלק את בני האדם לגזעים ולהצמיד להם סטריאוטיפים קבועים הוא שקרי ומגוחך.

(“מאוס”, ארט ספיגלמן, בתרגום יהודה ויזן, הוצאת מנגד)

(“השנאה שנתתם”, אנג’י תומאס, בתרגום אילת אטינגר ואהד זהבי, כנרת זמורה דביר, 2018)

“המלחמה האיומה על החמאה” מאת ד”ר סוס הוא כנראה ספר שלא ציפיתם למצוא פה, אבל ייתכן שאין יצירה – ויסלחו כל הסופרים המעונבים ובעלי החשיבות העצמית – הממחישה באופן מדויק יותר מה היא שנאת חינם. היוקים והפוקים נמצאים בסכסוך ארוך שנים, לא על קרקעות, לא על משאבים ולא על ענייני כבוד, אלא על סוגיה עקרונית: על איזה צד של פרוסת הלחם יש למרוח את החמאה. היוקים אומרים – מלמעלה. הפוקים משיבים – מלמטה. ואל תתבלבלו: לא מדובר בחילופי מהלומות של טוקבקיסטים, אלא במלחמה של ממש, עם כלי נשק משוכללים ביותר, כפי שמספר גיבור הספר לנכדו. הספר פורסם ב-1984, ימי המלחמה הקרה, ורבים ראו בו אנולוגיה למירוץ החימוש בין ארצות הברית ורוסיה. משום כך, רבים גם קראו להחרים אותו – איך אפשר ללעוג לנושא כל כך רגיש, ועוד לרמוז שהוא נובע ממניעים מגוחכים? במבחן ההיסטוריה, המלחמה הקרה נגמרה לעת עתה (או לכל הפחות הורידה הילוך), בעוד שחמאה היא עוד מצרך מבוקש – שלעתים קשה להשיג בחנויות.

(“המלחמה האיומה על החמאה”, ד”ר סוס, בתרגום לאה נאור, הוצאת כתר, 1984)

“השמיים שבתוכי” מאת אתי הילסום עושה משהו אחר מכל הנ”ל, ומזכיר שבמלחמה בשנאה, כדאי להתחמש גם באהבה, חמלה ותקווה. וגם כשהכול מסביב קורס, יש לדאוג לרווחה של הנפש. זהו לא סיפור עלילתי, אלא יומן שנכתב בשנים 1943-1941 על ידי אישה יהודייה הולנדית בשנות ה-20 לחייה, שחיה באמסטרדם בתקופת השואה ונרצחה במחנה ההשמדת אושוויץ. הילסום מתארת כמעט בלי סודות את חייה, הפנימיים והחברתיים כאחד, ומספרת על משפחתה, מערכות היחסים הרומנטיות שלה, אהבתה לאומנות ולשפה ותשוקותיה. במקביל, זהו מסעה הרוחני של הילסום, שדווקא בצוק העתים – במקום ובזמן שבו השנאה שלוחת הרסן הביאה למותם של מיליונים – מחפשת בתוכה עדויות לקיומה של אהבה, ומגלה תעצומות נפש.

(“השמיים שבתוכי”, אתי הילסום, בתרגום שולמית במברגר, כתר, 2002)