ח”כ משה גפני מיהדות התורה רשם לעצמו השבוע לכאורה הישג גדול – “המענק לכל אזרח” יורחב, כך שלא תהיה הגבלה על מספר הילדים בכל משפחה שמזכים במענק. ובכלל, המפלגות החרדיות מחזיקות בעוצמה פוליטית גדולה מאוד, אולי הכי גדולה שהייתה להן.
אבל דווקא העוצמה הזו ממקדת את הביקורת על הפוליטיקאים החרדים העוסקים במתן דגים או דגיגים, במקום חכות לציבור שלהם. המאבקים הפוליטיים שלהם והשימוש בכוחן בכנסת ובממשלה עוסקים בתקציבי הישיבות, בקצבאות שונות ובתשלומי העברה, וכמעט לא בעידוד הכלכלי האמיתי של המגזר שלהם. והמגזר שאותה הם מייצגים, כפי שאפשר לראות מסיבוב בבני ברק, בהחלט צריך סיוע רחב וממוקד שכרגע לא קיים.
סגירתו של בית הכנסת הגדול איצקוביץ בבני ברק במהלך חודש מרץ בשל הקורונה, שופכת אור על השוני בין אופי העסקים והחיים הכלכליים החרדים לאלה הישראלים הכלליים. בית הכנסת השוכן במרכז בני ברק, הכיל אלפי מתפללים במשמרות לאורך כל שעות היממה. אלה הגיעו ובדרך עצרו בחנויות הסמוכות למזון, שתיה קלה, וגם לקניות קטנות לבית. החיים סובבים סביב התפילות הישיבות והמקוואות, וכשאלה נסגרו, שבתה הכלכלה והעסקים נכנסו לשיתוק.
רחוב רבי עקיבא בבני ברק הוא הגרסה החרדית לשדרה החמשית בניו יורק – רחוב העסקים היוקרתי העיקרי של החברה החרדית בישראל. בטרם משבר, מחירי השכירות העסקית לחנויות ברחוב זה לא היו מביישים את אלה של כיכר המדינה בתל אביב, והן נשקו לאלף שקל למ”ר. המהלך היום ברחוב זה יגלה כי כמעט כל חנות שנייה עומדת להשכרה, בין אם על ידי בעל הבית שהשוכר שלו סגר את החנות או על ידי שוכרים שלא מצליחים לעמוד בהוצאות לנוכח הנפילה בהכנסות. לא פחות מארבעים חנויות ושטחי מסחר מוצעים להשכרה ברחוב הזה כבר שבועות ארוכים, כשלפני עידן הקורונה היו נחטפים כלחמניות חמות. מחזורי המכירות של חנויות אלה צנחו באופן דרמטי, והירידה החדה כוללת גם חנויות מזון, הציבור החרדי מתכנס להוצאות בסיסיות בקניות במרכולים הזולים, והמאפיות למשל מדווחות על מכירות קטנות בהרבה של עוגות עוגיות שהפכו למותרות.
ורחוב רבי עקיבא הוא משל לכל בעלי עסקים בבני ברק. מנחם פרידמן, יו”ר איגוד בעלי העסקים בבני ברק ובעליה של חברת ניקוי שטיחים וריהוט ביתי, מספר כי הפסיד בחודשים האחרונים 150 אלף שקל ונאלץ לסגור את העסק כליל. “ניסיתי להיאבק מול הרוח, אבל מספר הלקוחות וההזמנות ירד למחצית, וההפסדים גברו עלי”, הוא אומר. פרידמן לא לבד – לדבריו יותר מעשרה אחוזים מבעלי העסקים בעיר סגרו כליל, ועוד נתח ניכר ייסגר לאחר החגים.
ומדוע? הפגיעה הייחודית בעסקים בחברה החרדית היא בשל האפיון העונתי של המכירות, וחנויות האופנה והביגוד יותר מכל. החנויות תקועות עם מלאי ענק של סחורה שנרכשה במיוחד לתקופה שבין פורים לפסח – עונת המכירות החרדית הגדולה. המשפחות החרדיות רוכשות בגדים – הן לחג והן ליומיום, בגדים “כשרים לפסח” המשמשים אחר כך לכל השנה. כך גם כלי בית ורהיטים, ממתינים כל השנה למועד הזה כדי לחדש את הבית.
המכירות והרווחים בתקופה זו מחזיקים את בית העסק למשך שנה שלמה ה”מאני טיים של החברה החרדית”. ובפסח האחרון בני ברק, מוקד החיים והעסקים של החברה החרדית, הייתה בסגר והפכה ל”עיר המצורעת” של המדינה. לא רק תושבי העיר שהסתגרו בבתיהם, גם הלקוחות מחוץ לעיר, המהווים כשליש מנתח המכירות, לא העזו להגיע, והמכירות בתקופה הזו צנחו כמעט לאפס. כעת העסקים הללו מנסים לשרוד על ידי פיטורי עובדים, הסדרי דחיית תשלומים עם ספקים ובעלי הבית ועם התקווה כי לקראת חגי תשרי, יצליחו להגדיל את המכירות ולחפות ולו חלקית על אובדן ההכנסות.
פרידמן מספק תחזית פסימית במיוחד. “אני חושש שאחרי החגים הללו, המכה תהיה קשה שבעתיים שכן המכירות בחגי תשרי לא יתקרבו לאלה של פסח, ובחורף יהיה גל של סגירות”, הוא אומר.
פרידמן הקים את איגוד בעלי העסקים בעיצומו של המשבר, והחל עם חבריו בפניות לעירייה, לחברי כנסת, למשרדי ממשלה ולכל מי שהיה מוכן לשמוע, בדרישה לסייע לעסקים החרדיים. היוזמה לקבלת פטור מארנונה עסקית הייתה בין השאר שלהם, ופרידמן העלה את הנושא בין השאר בוועדת הכספים.
הוא מציע לפתוח במסע פרסום לעידוד הרכישות בעסקים המקומיים, לצאת במגבלות הבריאות ולהניע את כלכלת הרחוב והחנויות, לעודד את חזרת הקונים מחוץ לעיר, ולהקל במגבלות ככל שניתן. בצד הממשלתי – הוא מבקש הבנה ואפשרות לדחיית תשלומים מצד רשות המיסים בשל המצב הקשה “לי יש חוב של עשרות אלפי שקלים למע”מ – שלא מרפה ומגדיל קנסות ודרישות תשלום”. הסיוע בארנונה ותשלום הוצאות אחרות כמו חשמל (שאכן אושר במסגרת התכנית הכלכלית השבוע) חייב להיות מספק וארוך טווח. “אם המדינה לא תשלם את חשבון החשמל, לא יהיה מי שישלם אותו”.
“הסיוע מהמדינה – חרטא”
אתי קצבורג מבני ברק היא מלווה עסקית והיא מספרת על שינויים נרחבים באפיון העסקים החרדים בעידן הקורונה. אחד מהשינויים הגדולים הוא הכניסה לדיגיטל, והכנסת האינטרנט לבתים באישור הרבנים שהבינו כי אי אפשר בלי זה. כך למשל התקיים יריד ספרים תורניים דיגיטלי שזכה להצלחה מסחררת. גם השימוש ברשתות החברתיות האפשריות בעולם החרדי, גדל מאוד ובעיקר בסטטוסים בוואטסאפ. אבל התמונה הכללית קשה, והיא פגעה בחלק גדול מהעסקים החרדיים, לא רק ברחוב רבי עקיבא ואזורי המסחר המובהקים, שמחזורי המסחר בהם נפלו, אלא גם באלה הפועלים בבתים. בין 60 ל70% מהעסקים החרדיים נפגעו, רבים מהם קשה, וחלקם נסגרו כליל היא אומרת.
אתי קצבורג, מלווה עסקית / צילום: תמונה פרטית
הסיוע שהתקבל מהמדינה הוא “חרטא” כדבריה, גם בשל היקפו הלא מספק וגם באשמת לפחות חלק מבעלי העסקים שניהלו את עסקיהם “בשחור” ללא דיווח על כל הכנסותיהם. ומכיוון שהמענקים והפיצויים ניתנו לפי הדיווחים, אצל עסקים כאלה, הם היו זעומים אם בכלל. כשהעסקים מנוהלים באופן “קומבינטורי” או בגישת יהיה בסדר, בעת משבר כזה, הכל נופל. המדינה מעבירה מענקים ופיצויים לא לפני שהיא בודקת בקרביים של העסקים, וחלק מהעסקים החרדיים יעדיפו שלא להיבדק כך.
איציק קרומבי, מנכ”ל ביזמקס מרכז לקידום עסקים חרדיים מבית קמ”ח, וחוקר במכון החרדי למחקרי מדיניות, אומר כי הנתונים מורים שצעירים, בעלי השכלה נמוכה ונשים ספגו פגיעה קשה בהרבה במשבר הקורונה. בדיוק האפיונים של התעסוקה והעסקים בחברה החרדית. לפי נתוני רשות התעסוקה המשולבים עם בדיקות שלנו, החרדים העובדים, פוטרו או יצאו להחל”ת בהיקף גדול יותר ב 30-40% מבחברה הכללית.
והנתונים הללו נכונים גם כשבוחנים את השלכות המשבר על העסקים והעצמאים החרדים. בחברה החרדית לפי נתוני המכון החרדי למחקרי מדיניות, בקרב הגברים 13% בעלי עסקים עצמאיים לעומת 17% בחברה הישראלית הכללית, ובקרב נשים יותר מ11% עצמאיות לעומת 19 % הנתון הכללי.
איציק קרומבי, מנכ”ל ביזמקס / צילום: ריקי רייכמן
עובדים בשיטות מסורתיות ולא מקבלים סיוע
אלא שסוג העסקים החרדי הוא שונה. מדובר בעיקר במה שמכונה “יזמות זעירה”, דוגמת מכירת ביגוד בבית, רוכלות זעירה, עסקים לתיקון שעונים/בגדים/מכונות בית, וכו’. “זה בעיקר עניין של השלמת הכנסה” אומר, קרומבי, “כשרבים מהעצמאיים ובעיקר העצמאיות, עובדות הן כשכירות במשרות חלקיות או מלאות, אבל משלימות הכנסה בעיקר בעסק קטן מהבית”. רוב העוסקים במדרג עוסק פטור או מורשה שהם ברמות הנמוכות של הכנסה מהעסק.
הבדל אחר מהחברה הכללית היא שעסקים אלה הם באיכות ועוצמה נמוכים, “עסקים רעועים” כהגדרתו. העסקים הללו מתנהלים בשיטות ישנות, ניהול פנקסים וחשבונות לא דיגיטלי, עם פנקסי קבלות עתיקים מנייר, מכירות בהקפה, ושיטות שכבר עברו מן העולם. הפער באוריינות הדיגיטלית עצום ומכאן השלכה מהותית על עוצמתם של העסקים החרדים, גמישותם ויכולתם להתמודד עם המשבר.
סיבה אחת חשובה לכך היא ההכשרה המקצועית המצומצמת בהרבה של החרדים. בחברה הכללית ההכשרה הזו נבנית מבית הספר היסודי בלימודים הכלליים ובמגמות לימוד ממוקדות יותר בחטיבות ובתיכון. ואחר כך במכללות והאוניברסיטאות. בקרב החרדים, ההכשרה הזו מסתכמת בדרך כלל בקורס ערב של כמה חודשים המעניקים תעודה וכישורים מינימליים, שקשה בעזרתם להיכנס לעבודה בחברות רציניות, והעסק שהם מקימים, נשען על הכשרה מינימלית הן מקצועית והן בתחום ניהול העסק.
קרומבי מספר כי “הניסיון שלנו מראה כי רבים בעלי עסקים אלה בשנותיהם הראשונות נטולי ידע בסיסי והיכרות מינימלית עם מושגי יסוד בניהול עסקי וכספי. משבר הקורונה פגע בעיקר באלה שעסקיהם היו רעועים יותר, כאלה שבתחילת דרכם, כאלה שהעוגן העסקי שלהם חלש יותר, והיכולות הניהוליות של בעליהם קטנות יותר. אלה היו הראשונים להיסגר, או לפחות להיפגע באופן קשה”.
קצבורג מסכימה עם התובנה הזו. לדבריה, “רוב העסקים החרדים החדשים מתחילים ממה שהיא מגדירה ‘מקום לא מקצועי’, המקשה עליהם מוד להתמודד עם המשבר. העסקים משפחתיים, ואין להם ידיעה מינימלי להקמת עסק אבל בגישת ‘יהיה בסדר’ יוצאים לדרך. ואלה נפגעו הכי קשה כי לא ידעו להתמודד עם המשבר”.
הפערים בחינוך התפוצצו מוקדם מהצפוי
סוגיית החינוך החרדי וההכשרה לחיי עבודה התבטאה במלוא עוזה במשבר הזה ובין השאר בשונות בין גברים חרדים שרוב חינוכם בלימודי קודש, לנשים שבעיקר בשני העשורים האחרונים תכנית הלימודים שלהם מקיפה בהרבה וכוללת בסיס איתן לרכישת מקצועות. בין השאר הוכנסו לימודי ליבה מוגברים מאנגלית ומתימטיקה אל המקצועות הטכנולוגיים לסמינרים ומערכת החינוך לבנות, מה שלפני עשרים שנה היה נשמע מופרך לגמרי.
פערי הגישות בין הגברים לנשים בחברה החרדית באו לידי ביטוי באופן הסיוע שביקשו. “ביזמקס” הקים בירושלים בשיתוף העיריה והמשרד לענייני ירושלים ומורשת מוקד סיוע לעסקים לתקופת הקורונה. לפי קרומבי, הנשים ביקשו בעיקר ייעוץ עסקי לתקופת המשבר, לבנות תוכנית עסקית. לעומתם, הפניות של הגברים נגעו לסיוע בקבלת הלוואות ומענקים מתוך חוסר מודעות למצבם. “הגברים באו בגישה של אנחנו יודעים להסתדר למדנו 15 שנה בישיבה, נסתדר עם העסק”. לדבריו, הנשים החרדיות, דווקא מתוך היותן מעורות יותר ועם השכלה והכשרה טובות, יותר הבינו שכאן יש צורך בסיוע אסטרטגי ולא רק טכני.
אז מה צריך עולם העסקים העצמאי החרדי כדי להתגבר? קרומבי אומר שיש פה דווקא הזדמנות. המשבר הראה את הבעיה הגולה של מינימום ההכשרה המקצועית, והבהיר לעצמאים ולבעלי העסקים עד כמה הפער גדול וכמה צריך לגשר עליו כדי לשרוד ולהתקדם. קרומבי אומר כי יש הרבה יותר מודעות ומוכנות של אנשי עסקים חרדים ללמוד ולקבל הכשרה לניהול עסקים, ובתוך זה גם בתחום הדיגיטל. נתונים מחברות האינטרנט ומבדיקות של גורמים כמו איגוד האינטרנט הישראלי מראים כי השימוש באינטרנט בעולם החרדי בזמן קורונה צמח באחוזים ניכרים. סיבה אחת היא הצורך להתעדכן ולדעת על ההגבלות וההנחיות. וזה נכון גם בהיבט העסקי, לא מעט בשל הצורך לעבור למכירות מקוונות, ולשמור על קשר עם לקוחות וספקים באמצעים דיגיטליים.
לכן, אומר קרומבי, יש צורך והזדמנות לפתח מודל וממוקד לחברה החרדית להכשרה מקצועית עסקית, מה שיתן בסיס הן ליציאה מהמשבר, והן לביסוס ארוך טווח של העולם העסקי החרדי. הוא מדבר על הכשרות ארוכות טווח ולא על דברים נקודתיים בלבד. לדבריו, “הכשרה מקצועית של כמה חודשים לא מגשרת על הפער שבהיעדר ליבה ובגרויות ואקדמיה נכונה”.
המשמעותיות של שינוי הכיוון מובנים מאליהם. תלמיד ישיבה יכול למשל לעבור עשר שנות לימוד בלי לעשות שום מבחן, קרי לעמוד במטלה בלוח זמנים לחוץ. וכשהוא יוצא לעולם העסקי – פתאום נתקל בדרישות שלא הכיר קודם. זו בדיוק הנקודה שההכשרה צריכה לגשר עליה.
קרומבי כחרדי לא יכול לומר זאת, אבל מדבריו ומהתמונה העולה בשל המשבר נראה יותר מתמיד כי נחוץ שינוי של ממש בהכשרתם של הצעירים החרדים במערכת החינוך החרדית. ואין בהכרח מדובר בכפיית לימודי ליבה אלא לכל הפחות במתן מסלולים חליפיים למי שירצה בכך. הקורונה חידדה את הפער מהציבור הכללי, והראתה שההכשרות המקצועיות לא באמת מספקות את הנדרש להצלחה אמיתית של העסקים החרדיים.
