אמש הפגינו מול ביתו של השר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה, כאלף בני אדם. במהלך ההפגנה נרשמו הפרות סדר על ידי מפגינים ובנוסף אירעה קטטה בין מספר מעורבים ברחוב דה וינצ’י וחמישה מפגינים הותקפו. באותו המקום, אחד המפגינים זרק אבן גדולה, ככל הנראה לאחר שהותקף בעצמו, ופגע בשוגג בשוטר סמוי. כוחות משטרה שהיו במקום עצרו את החשוד שזרק את האבן לחקירה בתחנת המשטרה.
השר אוחנה, התייחס הבוקר (ד’) לגילויי האלימות וכתב בחשבון הטוויטר שלו: “בחייכם. תורידו את הלהבות. כמה שנאה באוויר. תשעה באב. המשטרה תטפל ביד קשה בכל גילוי אלימות. אנחנו עם אחד. זה יהיה אסון אם המחלוקות ישכיחו זאת”.
בחייכם.
תורידו את הלהבות.
כמה שנאה באוויר.
תשעה באב.
לא משנה בעד או נגד מי אתם: אני קורא לכולכם – ימין, שמאל, בעד/נגד רה”מ, נגדי או בעדי – להוריד את הלהבות.
גם ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, בני גנץ, הגיב לאלימות: “שנאת חינם פוררה וממשיכה לפורר את עם ישראל, שחוסנו האמיתי הוא באחדותו. תוקפי המפגינים מאתמול חייבים להיתפס ולהיענש. אף אחד לא ישתיק מחאות בישראל כל עוד אנחנו כאן”.
מ”מ מפכ”ל המשטרה, ניצב מוטי כהן, אמר כי המשטרה נחושה לפעול נגד כל גילוי של אלימות: “מחובתנו לפעול למימוש זכויותיו האזרחיות של כל אזרח מכל קצוות הקשת של החברה בישראל וכך אנו עושים מזו תקופה ממשוכת כמעט מדי יום. מנגד שלום הציבור וביטחונו עומדים מעל לכל, לכן לא נאפשר ונפעל בנחישות נגד כל גילויי אלימות, ונדליזם או פגיעה באזרחים ושוטרים. אני קורא למפגינים לשמור על המחאה נקייה מאלימות והפרות סדר”.
חברי כנסת ושרים מסיעת הליכוד פועלים להדחת מיקי זוהר מראשות הסיעה. 12 חברי כנסת כבר חתמו, אולם להדחת יושב הראש צריך רוב בסיעה. המרד בליכוד נגד זוהר מתרחש לאחר שהאחרון הטיל עונשים על חברי הכנסת ושרים שהפרו את המשמעת הקואליציונית והצביעו בניגוד לעמדת הליכוד או לא קוזזו. חברי הכנסת שנענשו לא יוכלו להגיש הצעות חוק חדשות עד לתום הושב ואילו השרים יצטרכו לעשות עוד תורניות במליאה, מעבר לתורנויות שלהם כיום. בנוסף זוהר החליט להדיח את יו”ר ועדת הקורונה, יפעת שאשא ביטון מתפקידה.
אור בן עטר (29) הוא בן להורים גרושים, נולד וגדל ברמלה יחד עם אימו ואחותו. הוא לומד כתיבה ב”מנשר” ועובד עם בני נוער במסגרות שונות. “ברד נחשים” הוא ספרו הראשון, והספר השמיני שנבחר לסדרת פרא לספרות מקור עכשווית.
עוד בספרים בפרוגי:
“ברד נחשים”, הוא רומן נעורים מקורי ומיוחד, שבהחלט עונה על ההגדרה “לא שגרתי”. הספר מספר את סיפורו של מיכאל, נער בכיתה ט’ אשר חי ברמלה. מיכאל אינו מצטיין הכיתה באשר ללימודים אבל מורתו מירי, מאוד מאמינה בו. מיכאל חווה כנער בחטיבה את כל בעיות גיל ההתבגרות ככל נער אחר: קשיים בלימודים ועם המשפחה, הרצון לא לאכזב אחרים אך לרצות את עצמך ואפילו התאהבות. כל החוויות האלו משתלבות בהמון מוזיקה ושירי חייו.
בריאיון על ספרו החדש, מספר לנו בן עטר על הבחירה בכל כך הרבה מורכבויות בדמות לספר נוער, למה הוא חושב שהיום אין מקום לסקרנות אצל בני הנוער והאם יהיה המשך לספר המצליח?
“בילדותי רוב הזמן התעסקתי הרבה במוזיקה – שומע המון מוזיקה, רואה המון סרטים, המון אומנות. לא הגדרתי את עצמי לא ככותב ולא כמוזיקאי”, מספר לנו בן עטר על הילדות שלו, “גרתי ברמלה עם אמי ואחותי ואני זוכר את עצמי כילד שמנמן. דימוי עצמי זה משהו שליווה אותי המון שנים בתוך הסביבה המורכבת שחייתי בה דבר שמצא את מקומו גם בספר, כמובן”.
היה לך חלום להוציא ספר? “לא כל כך היה לי את החלום הזה, אבל ככל שהתעמקתי בעולם הכתיבה כן רציתי שיצא החוצה לאוויר העולם משהו שלי, שכתבתי”.
הדמות המרכזית בספר, מיכאל, מתמודדת עם המון בעיות של דימוי עצמי בספר (השמנה) דבר שלא ניכר לרוב בספרות או בכלל בקרב דמויות גבריות. האם היה לך חשוב להביא את העניין לשיח? “כן ולא, כי כשאתה עובד עם נוער אתה חווה כל מיני דברים. אתה חווה בפתאומיות את ההשקפה של החברה על דברים שאתה עושה. כשרק התחלתי לעבוד עם בני נוער, התחזק אצלי הרצון לכתוב ולהביא נושאים כאלה לשיח”.
בן עטר מוסיף ואומר כי היה לו יותר חשוב חשוב להביא מורכבות כעניין, מאשר דווקא לתת לדימוי עצמי וגוף את הספוטלייט. “זה מובן שיש מישהו כמו מיכאל, שגר איפה שהוא גר ויש לו דימוי גוף שלילי. אבל יש לו עוד המון דברים שמעניינים אותו, וזה לאו דווקא מתחבר. רציתי לדבר בעיקר על כך שבני אדם הם יותר מפלקט, יותר מסטיגמה. זה שמיכאל, הדמות הראשית, מגיעה מרמלה, בעיניי היה מאד יפה. הוא יכול לגור ברמלה, אבל יכול גם להתעסק בכתיבה ולא תמיד לדעת שהוא כותב. אותו דבר לגבי המשקל שלו ולגבי סגנון חייו. יש בעיות, אבל אלו החיים ובעיית ההשמנה שלו, פשוט שם וקיימת. היה לי דווקא חשוב להביא את זה כפשוט עוד בעיה”.
בספר מופיעים שירים רבים במקומות אקראיים כחלק ממוטיב חוזר. אתה יכול לספר לנו על ההחלטה לשלב שירים בספר? “לשירים בספר יש כמה רבדים. הראשון מביניהם זה שמיכאל בעצם משקף ומנסה להעביר את חוויות חייו דרך סיפורים ושירים שהוא כותב. הסיבה השניה לשילובם הייתה כדי לבצע איזשהו דיסונסס בין מה שהוא חווה וחושב, לבין איך שהוא מתבטא בכתיבה. להראות שזה משהו שהוא אפשרי”.
מיכאל נכנס לתחרות בספר, וישנו סוף מפתיע אותו תגלו בעצמכם, הקוראים, בהקשר לתוצאותיה. על הבחירה לסוף המפתיע ושילובה של הכתיבה בתוכו, בחרנו לדבר עם בן עטר.
“אני חושב שמה שהוא מנסה לתאר כל הזמן, גם למורה שלו – מירי, ולקשר המיוחד שיש לו איתה, זה את החוויות שלו דרך סיפורים. הוא לא באמת יודע להגיד הכל במילים. ההחלטה הזו בסוף היא קצת משום מקום, אבל לפעמים אנשים שמאמינים בך יכולים להראות לך בעצמך צד שלא ראית, כפי שבחרה לעשות המורה שלו. הוא חווה חוויה מאד מפתיעה אבל עדיין נשאר הוא עצמו עם אותן הבעיות שלא נעלמות, הן פשוט מתועלות ע”י כתיבה”.
ומה לגבי דמות האמא? “אני חושב שהיא נמצאת בעצמה באיזשהו מאבק. לגדל שני ילדים כשאת גרושה, ממה שאני חוויתי בבית ולהתמודד עם כל המסגרות שהילדים נמצאים בהם – צבא, בתי ספר.. זה קשה כשאתה עושה את הכל לבד וגם מפרנס. אמא של מיכאל היא סך הכל אדם פשוט, יש לה ‘אפס אנד דאונס’ כמו כולם. יום אחד שהיא יותר חומלת ואוהבת ויום אחר יהיה קצת יותר קשה עבורה”.
על היכולת להתחבר לנקודת מבט נשית בספר בדמות אימו של מיכאל עם נישואים שכשלו, בן עטר מוסיף שקיבל מהבית. “גדלתי קצת כמו מיכאל עם שתי נשים רוב חיי, אז הבנתי מעט כגבר את הקשיים של נערה מתבגרת דרך אחותי וגם את אמא שלי, שניסתה לעשות הכל כדי שנצליח, היה לה מאד חשוב שנלך ללמוד ונעשה עם עצמנו משהו”.
השירים המדוברים מופיעים בספר לנוער לעיתים מעט מורכבים והמשלב הלשוני שלהם הוא גבוה, יכול לספר לנו על הבחירה לשלב אותם כפי שהם בספר לנוער? “בחוויה שלי אין בזה משהו חדש. כאחד שגם עושה סדנאות כתיבה עם נוער, אז תמיד התחושה שלי הייתה שיש איזשהו ניסיון לכתוב בשפה ממש גבוהה שלא תמיד משתלבת בשפת היומיום שלנו. יצא לי לקבל טקסטים מחבר’ה שעשו אצלי סדנאות והטקסטים ממש לא היו בשפת היומיום שלהם. בעיניי זה היה אולי איזשהו דימוי לשימוש במילים. אני גם זוכר את עצמי מנסה להשתמש במילים מאד גבוהות שלא תמיד דיברתי אותן”.
אז בעצם יש פה איזשהו ניסיון לבריחה מכנות, להגיד את הדברים כמו שהם, על ידי דימויים. “אני חושב שבכל כתיבה יש בעצם את הניסיון לתאר את הרגשות שלנו דווקא במילים אחרות. לא תמיד היינו רוצים להגיד את הדברים כמו שהם. להגיד עכשיו ‘בא לי להתפוצץ על כולם כי חרא לי בבית ספר והכל לא טוב’, זה לא משהו שבהכרח היית רוצה להגיד ממש ככה. אז זו בחירה ומבחינת בני נוער זו הלשון. הדיסוננס הזה כן חשוב בעיניי, שהוא יהיה שם”.
מה זאת אומרת – זו הלשון? “כשבני נוער מנסים לכתוב או חושבים על כתיבה, הם חושבים תמיד על שפה שהיא מאוד גבוהה או אמורה להיות גבוהה. אז מבחינתי שוב, הדיסוננס הזה הוא חשוב כדי להראות שאפשר להשתמש במילים הגבוהות האלו, זה בסדר. אבל לא לשכוח שיש גם את השפה שאנחנו מדברים בה, השפה היומיומית. וגם אם אני עכשיו רוצה להתפוצץ, אני יכול לעשות זאת בשפה יפה – ולהתפוצץ. באומנות תמיד אפשר להתפוצץ לא משנה איך אתה אומר את זה”.
לגבי מיכאל שכותב שירים ברמה הזו, בן עטר מוסיף שכן יש איזשהו ניסיון אמיתי לברוח. “לברוח מהשפה שהוא מדבר בה, גם מהסביבה. ומבחינתו השפה שלו – מייצגת את הסביבה שלו, כך שבעצם כן, מדובר פה בניסיון לברוח, אבל בניסיון הכי אמיתי”.
אתה מספר על עצמך שהכתיבה הצילה אותך. למה? “מאחר ולא הייתי תלמיד שבאמת לומד, אחרי הצבא השלמתי בגרויות ועלתה לי השאלה מה בעצם אני הולך ללמוד. ובעצם מבלי שהרגשתי הלכתי לאט לאט למקום של כתיבה, או לשמיעת המון המון מוזיקה. לדעת לשים את האוזניות ולהתרכז בעצמי, לכתוב ולקרוא, הציל אותי מלעשות את הדברים ששאר החבר’ה בעיר שלי עשו בגילי. כן היו לי את החבר’ה שלי והייתי בחוץ מסתובב, אבל התדירות הייתה קצת פחותה יותר”.
אם כך, אתה בעצם אומר שאתה חושב שאומנות יכולה להציל בני נוער הנמצאים במצבי קיצון. “תראי, אני חושב שעם סביב בני הנוער יש את האפשרויות לאומנות וגם לניצול שעות הפנאי בעיר שלהם, אז אפשר להגיד במירכאות שזה ‘מציל’ אותם, אבל בעיניי זו פשוט אפשרות להיפתח לעולמות אחרים. בעיניי זה יותר הדגש. שאומנות יכולה לתת פתח למשהו חדש”.
באשר למסר מתוך הספר עבור בני נוער, בן עטר טוען שכל מה שהיה רוצה שבן נוער ירגיש כשהוא קורא את הספר שלו, זו אמונה. “בהרגשה שלי זו יותר אמונה בעצמך, אמונה בדברים שאתה עושה עושה, לראות את הדברים החיוביים בפעולות שלך ולא רק את הדברים השליליים שאתה בתור בן נוער בוחר המון פעמים להתמקד בהם. אם זה הלחץ בבית הספר, לחץ חברתי או מההורים”.
ואם אנחנו מדברים הלאה, הספר נסגר כאשר יכולים להיות לו הרבה סיפורי המשך. האם מצופה לנו אחד כזה? “את לא הראשונה ששואלת אותי את זה, אבל בכנות שאני לא יודע”.
בנקודה זו של השיחה בן עטר מתעניין באלו נקודות אני רואה כקוראת שיכול להיות סיפור המשך. אנחנו כמובן לא נהרוס ונספר לכם, אך בן עטר טוען ש”אני רשמתי לי”, מי יודע? אולי יצופה לנו המשך לספר שיכול להיתפס כלא סגור.
אזהרת ספוילר: רק בסוף הספר מתגלה שכל השירים נכתבו ע”י מיכאל עצמו. למה בחרת לגלות עובדה זו בסוף? “במהלך הספר יש כמה רמזים לכך שהוא כתב אותם, הדמויות בספר מבינות אותו לא אחת על פי כתיבה שלו. הרצון שלי היה כזה שדווקא בגלל שהספר עבורו מסתיים בנקודה מאד מעומעמת ולא ברור מה יהיה איתו בשנה הבאה, דווקא שם להביא איזשהו אור בנוגע לכתיבה שלו, בתוך כל העמימות. מעבר לזה רציתי להראות שגם אם הכל מסביב מאד רע ומפחיד, תמיד יש נקודות אור”.
אלו עצות יש לך לגולשי פרוגי, אשר מתמודדים עם קשיי גיל ההתבגרות? “אני חושב שאם יש סביבה תומכת בבית זה מדהים, נסו להישען עליה ולא לדחוף את עצמכם החוצה ממנה כמו שאנחנו נוטים לעשות לרוב בגיל ההתבגרות. רובינו לא רוצים לשמוע מה יש למשפחה להגיד. וזה ישמע קצת קלישאתי אבל אתה ממש צריך להיות נאמן לעצמך. זה יישמע קצת חריג אולי אבל לפעמים בית הספר למשל לא מותיר בך מקום לסקרנות. זאת אומרת אתה מגיע, מקבל ציונים על דברים שלומד ולא תמיד יש לך מקום לשאלה. לקבל את המעבר. יש מורים, בדיוק כמו המורה מירי בספר, שאכפת לה ורוצה לראות יותר מהתלמיד שלה, יותר מהציון או הנוכחות. היא קצת מבוססת על המחנכת שלי, שהייתה דמות כזו עבורי”.
ומי שרוצה להיות סופר? “זה יישמע קצת קלישאתי אבל להיות נאמן לעצמך לגמרי. לא לעשות מה שהחברה מכתיבה לך ופשוט להאמין בעצמך”.
הרב הראשי, הרב יצחק יוסף, פירסם היום (ג’) הנחיות לקראת תשעה באב, בהן הוא בעיקר מתיר לאלו שנדבקו בקורונה שלא לצום, אך רק לאלה הסובלים מתסמינים. בניגוד לדעת הרב דוד לאו שפורסמה אתמול, הרב יוסף כותב כי חולה מאומת שאינו סובל מתסמינים כלל “חייב בתענית, אלא אם הרופא אמר ללו שיאכל כדי שלא יבוא לידי וחלי, במקרה כזה יאכל וישתה לשיעורים כביום הכיפורים. ואם הרוםא אמר לו שהוא בגדר חולה, אזי יאכל וישתה כרגיל”.
צילום: הרבנות הראשית לישראל
הרב יוסף מתייחס גם לחשיבות ההיגיינה, גם לאלו שמחמירים שלא להתרחץ בימים אלו: “יש להקל בשנה זו ולהתרחץ במים קרים, בשבוע שחל בו. במהלך הצום כותב הרב: “מותר לחטא את הידיים במים וסבון או באלכוג’ל וכד’, כל שמתכוון לנקיות”.
לבסוף הרב כותב כי יש לקיים מניינים קטנים להקפיד על הנחיות משרד הבריאות, “ואפשר לנהוג לומר אחר התפילה מגילת איכה, וקדיש יהא שלמא, ואת יתר הקינות יאמרו בבית, בלילה וביום, כדי שלא להיות בציבור זמן רב”.
בשבח והודיה להשי”ת על קיץ פורה במיוחד בפן הלימודי ובפן החסידי, יזמה הנהלת הישיבה התוועדות צאתכם לשלום לתלמידי שיעור ג’ המסיימים, לאחר שהייתה זו הישיבה הראשונה שפתחה את שעריה בפני התלמידים, היה זה אירוע מרגש שבו נטלו חלק כל הקפסולות וכל תלמידי הישיבה כאחד.
אל ההתוועדות הגיע אורח מפתיע: רבי חיים חזקיהו מדיני, בעל ה‘שדי חמד’; בדמות עותק ‘שדי חמד’ מקורי של בעל ה’שדי חמד’, עם 150 תיקונים וכחמש עשרה הגהות בכתב יד קודשו של המחבר. חלק מההגהות בכתב רש”י וחלק בכת”י חצי קולמוס.
הספר יישלח בקרוב לספריית הרבי, והוא עשה אתנחתא קלה בהתוועדות בישיבה.
באשר לרבי וחסידות חב”ד, לספר חשיבות רבה ועצומה:
לפני מלחמת העולם השנייה אזל הספר מהשוק, והוא הודפס שוב בפולין בשנת תרצ”ט, אך יחד עם מיליוני הקרבנות הקדושים שנספו ע”י הנאצים ימ”ש, הושמד גם ספר זה. בשנת תש”ח הדפיס הרבי בהוראת חמיו הרבי הריי”צ את הספר בהוצאת קה”ת.
בהקדמה לספר כתב הרבי ראשי פרקים מתולדות המחבר, מהם עולה הערצת הרבי אליו ולמפעל ספריו. לספר הוסיף הרבי מפתחות כלליים לכל חלקי סדרת הספרים (מפתח עניינים ומפתח למחברים וספרים). הדפסת הספרים הושלמה בשנת תשי”ב, והרבי השתדל בהפצתה.
ברבות השנים היו גורמים שונים שהדפיסו את הספר ללא רשות, ומכאן אף חשיבות המצאת העותק (עם הגהות רבות בגוף כתב ידו של בעל המחבר) לרבי, שלקח על עצמו את האחריות לספר והפצתו.
המתיחות בגבול הצפון. דובר צה”ל מסר היום (ג’) כי “בהתאם להערכת המצב שהתקיימה היום בצה”ל, הוחלט על תגבור של פיקוד הצפון במערכי אש מתקדמים, איסוף ומיוחדים”. ההחלטה על תגבור הכוחות מגיעה לאחר ימים ארוכים של מתיחות בגבול לבנון ובעקבות התקרית החמורה שהתרחשה אתמול.
כזכור, אתמול בסביבות השעה 15:00, תצפיתניות במרחב הר דב זיהו בין שלושה לחמישה מחבלים שחצו את הגבול למרחק של כמה מטרים בודדים בלבד. לאחר הזיהוי, כוחות צה”ל פתחו באש לעבר המחבלים, בין היתר בירי נק”ל, מקלעים, טנק, ומיסוך המרחב באמצעות מטחי עשן ארטילריים. החוליה נמלטה לשטח לבנון.
שר הביטחון, בני גנץ, סייר היום בבסיס נבטים יחד עם מפקד חיל האוויר אלוף עמיקם נורקין. במסגרת הסיור קיבל גנץ סקירה על הפעילות המבצעית של חיל האוויר והאתגרים השונים בחיל. גנץ נפגש גם עם חיילים במערך הטכני תומך הלחימה.
בסיום הביקור התייחס שר הביטחון לאירועי האתמול: “אני מסיים עכשיו ביקור בטייסת “אדיר” שהיא המתקדמת ביותר שיש לחיל האוויר הישראלי ומהטובות בעולם. אני מציע לכל מדינות האזור, קרובות ורחוקות, איראן, לבנון, סוריה או כל מי שמעורב בטרור לזכור – יש למדינת ישראל יכולת אינסופית ונדע להשתמש בה”.
דוברות איחוד הצלה – מחוז צפון: צוותי הרפואה של איחוד הצלה ביצעו פעולות החייאה על נהג רכב כבן 30 בצומת רגבה.
נועם ליפשין ראש סניף איחוד הצלה עכו-יאסיף סיפר: “כשהגעתי ראשון למקום נתקלתי בנהג רכב ללא דופק ונשימה ברכבו בזירת תאונה עם מעורבות שני כלי רכב. התחלתי בביצוע פעולות החייאה תוך כדי שהצטרפו אלי חובשים נוספים והמשכנו בפעולות ההחייאה עד להגעת ניידת טיפול נמרץ”.
מנחם גולדברג ראש סניף איחוד הצלה נהריה-שלומי הוסיף: “לאחר פעולות ההחייאה בזירת התאונה הוא פונה בניידת טיפול נמרץ תוך כדי המשך פעולות החייאה למרכז הרפואי לגליל בנהריה”.
תם עידן: קבוצת אי.די.בי של אדוארדו אלשטיין מכרה את החזקותיה (באמצעות דסק”ש) בענקית קמעונאות המזון שופרסל. אחרי שנים ארוכות בהן דסק”ש הייתה בעלת גרעין שליטה בשופרסל השבוע השלימה דסק”ש את מכירת כלל החזקותיה בחברה. מדובר במהלך שצפויות להיות לו השפעות ארוכות טווח על קבלת ההחלטות בחברה בעתיד, ובעיקר על הממשק עם המנכ”ל המוערך והדומיננטי – איציק אברכהן.
